הטוב, הרע והמכוער: מה משפיע על הישגי רקדניות בתחרויות

מאת ענבל קורמן, מנהלת הלהקות בדאנסאפ

המאמר מבוסס על עבודת הסמינריון שכתבתי במסלול החינוך, בהנחיית ד"ר דנה מרקוביץ' אלפסי, ומביא כאן את עיקרי הממצאים שלה.

לפני כמה שנים ישבתי מול הטלוויזיה וצפיתי בתחרות ריקוד בינלאומית. באחד הרגעים המתוחים, כשהמצלמה עברה בין הרקדניות והמאמנות שלהן, שמתי לב לניגוד שהפתיע אותי. מצד אחד עמדה מאמנת שחיבקה את התלמידה שלה, דיברה אליה בעדינות, כמעט התפללה יחד איתה לפני התוצאה. במרחק כמה מטרים ממנה עמדה רקדנית אחרת, בוכייה, מול מאמנת שכעסה עליה בקול רם, הפנתה לה את הגב וסיננה מילים שגם מי שלא הבין את השפה יכול היה לזהות שהן לא מילות עידוד.

שתי הרקדניות התחרו באותה זירה, על אותו ציון. אבל משהו בדרך שבה דיברו אליהן המבוגרות שאמורות ללוות אותן הרגיש שונה עד כדי כך, שזה נשאר איתי הרבה אחרי שהתוכנית נגמרה. כמורה לריקוד כבר יותר מעשור, השאלה הזאת ליוותה אותי: האם לאופן שבו מורה מדברת אל התלמידות שלה יש קשר אמיתי, מדיד, להישגים שלהן? או שזו רק תחושת בטן שלי, כי אני מאמינה בגישה מכבדת?

ההזדמנות לבדוק את זה ברצינות הגיעה בעבודת הסמינריון שלי במסלול החינוך, בהנחיית ד"ר דנה מרקוביץ' אלפסי. הפכתי את השאלה האישית הזאת למחקר.

מה עומד מאחורי דיאלוג טוב בין מורה לתלמיד

לפני שהגעתי לתוצאות, רציתי להבין מה כבר ידוע על הקשר בין מורה לתלמיד. הפילוסוף מרטין בובר תיאר דיאלוג אמיתי כמעשה יצירה משותף: משהו שנוצר בין שני אנשים ולא היה קיים קודם. לפי בובר, דיאלוג מהותי בין מורה לתלמיד מאפשר לידע לנוע, נותן מקום למשמעות האישית של הלומד, ומאפשר לו לגלות דברים על עצמו רק דרך המפגש הזה. במילים אחרות, מורה טובה לא רק מעבירה טכניקה. היא פותחת מרחב שבו התלמידה יכולה לגלות מי היא כרקדנית וכאדם.

חוקרים אחרים, כמו שפירא ודרום, הצביעו על כך שכאשר היחסים בין מורה לתלמיד טובים והדדיים, התלמיד משגשג: הישגיו משתפרים וההתנהגות שלו מתפתחת בחיוב. אבל כשהיחסים לא תקינים, ובמקרים קיצוניים אף עוינים, גם המורה וגם התלמיד חווים תסכול וחוסר אונים, וזה בא לידי ביטוי ישירות ברמת הלמידה וההתנהגות.

יש גם מושג מעניין שנקרא "אפקט הזרקור": כשמורה פונה לתלמיד מול כל הכיתה, היא בעצם מעמידה אותו ל"בחינה בציבור". בשיעור רגיל זה כבר יוצר לחץ. אבל כשמדובר בתוכנית טלוויזיה שמשודרת לקהל עצום, אפקט הזרקור הזה מקבל ממדים אחרים לגמרי, וההתנהלות של המורה מול המצלמה יכולה להשפיע בעוצמה הרבה יותר גדולה.

איך בדקתי את זה: 30 פרקים, שלוש סדרות, ארבעה משתנים

כדי לבחון את השאלה בצורה שיטתית, בחרתי לצפות בתוכניות ריאליטי שעוקבות אחרי להקות מחול תחרותיות בארה"ב: "רקדניות קטנות", "ברינג איט!" ו"דנסינג קווין". סדרות מהסוג הזה חושפות את מה שקורה מאחורי הקלעים: שעות האימונים, האינטראקציה בין המורה לתלמידות, ולבסוף את התחרות עצמה והתוצאה שלה.

בחרתי מדגם של 30 פרקים מתוך 14 עונות שונות, כדי לפזר את הבדיקה בין תקופות, מורות ולהקות שונות. בכל פרק קידדתי ארבעה משתנים:

• סגנון הדיבור של המורה, בסולם של 1 עד 3: מ"לא ראוי בכלל" (צעקות, השפלות, כינויי גנאי, התעלמות מוחלטת) דרך "רמה בינונית", ועד "ראוי, נעים ומכבד מאוד".
• הישג התלמידות בתחרות: מקום ראשון, שני, שלישי, או רביעי ומטה.
• סגנון הריקוד שבו התחרו (ג'אז, בלט, היפ הופ, אקרובטיקה ועוד).
• מין המורה.

כדי לוודא שהמדידה שלי אמינה ולא מוטה, בדקתי חלק מהפרקים גם מול מקודדת נוספת, ווידאתי שההתאמה בינינו גבוהה מאוד. רק אחרי שהיה לי כלי מדידה שאני יכולה לסמוך עליו, עברתי לניתוח הנתונים בפועל.

מה מצאתי

התוצאה הייתה ברורה וסטטיסטית מובהקת: קיים קשר שלילי בינוני בין הקשיחות של סגנון הדיבור לבין הישגי התלמידות, כלומר, ככל שהמורה דיברה בצורה ראויה, נעימה ומכבדת יותר, כך התלמידות זכו במקומות גבוהים יותר בתחרות. הקשר הזה לא היה מקרי. הוא היה חזק מספיק כדי שאפשר יהיה להסיק ממנו מסקנה כללית, לא רק על שלושים הפרקים שבדקתי.

מעניין לציין ממצא נוסף: הרוב המכריע של המורות במדגם היו נשים, מה שמתאים למחקרים קודמים שמראים שהעולם המקצועי של הריקוד מזוהה ברובו כתחום נשי. בדקתי גם אם יש קשר בין מין המורה לסגנון הדיבור שלה, ולמרות שהתוצאה לא הייתה מובהקת סטטיסטית (בין השאר בגלל שהיו מעט מורים גברים במדגם), עלתה תחושה שראוי לחקור אותה יותר לעומק: האם נשים בתפקידי סמכות, במיוחד בעולם תחרותי, מרגישות צורך "להוכיח" את עצמן דרך גישה תקיפה יותר?

ההבדל בין קשיחות לנוקשות

הממצא הזה לא הפתיע אותי, אבל הוא נתן גיבוי מחקרי למשהו שאני מאמינה בו כבר שנים כמורה למחול: יש הבדל עצום בין קשיחות לנוקשות.

מורה יכולה, וצריכה, להציב גבולות ברורים. לדרוש משמעת, דיוק, השקעה. לצפות ממתאמנת להגיע בזמן, להתאמן ברצינות, לתת את המקסימום שלה. זו קשיחות מקצועית, וזה בריא. אבל יש הבדל תהומי בין זה לבין נוקשות שפוגעת: צעקות, השפלה, כינויים פוגעניים, התעלמות מכוונת מתלמידה כעונש. מורה יכולה להיות תובענית ומדויקת, ועדיין לדבר בשפה שמכבדת את מי שעומדת מולה. למעשה, לפי הממצאים שלי, זו בדיוק הגישה שמובילה להצלחה גדולה יותר, לא פחות.

מבחינתי, ההסבר לכך פשוט: תלמידה שמרגישה מוחזקת ומאמינה בעצמה מסוגלת לקחת סיכונים על הבמה, לתת ביטוי אמיתי, ולהתאושש מטעויות בלי לקרוס. תלמידה שמפחדת מהתגובה של המורה שלה מבזבזת אנרגיה נפשית על הפחד עצמו, במקום על הריקוד. וזה בדיוק מה שהמספרים הראו.

מה זה אומר עבורי כמורה, ועבורכם כהורים

בעשור שבו אני מלווה תלמידות לתחרויות מחול, אני רואה את זה שוב ושוב, לא רק בסטטיסטיקה אלא בסטודיו עצמו: תקשורת חיובית, דיאלוג אמיתי והעצמה מובילים להישגים גבוהים בהרבה, הן בשגרת האימונים והן על הבמה, מאשר יחס נוקשה ואגרסיבי שדורש תוצאות בכל מחיר. תלמידה שמאמינים בה מעזה יותר. ותלמידה שמעזה, מגיעה רחוק יותר.

חשוב לי לציין שהמחקר הזה בדק את המורות דרך הפילטר של תוכניות ריאליטי, שמעצם הגדרתן עוברות עריכה שנועדה לרתק צופים, ולכן לא בהכרח משקפות את המציאות המלאה. אבל דווקא בגלל זה הממצא מרתק: גם כשהעריכה "מחפשת דרמה", התבנית שחוזרת על עצמה היא שהמורות שמדברות בכבוד, לא אלו שצועקות, הן אלו שמובילות את התלמידות שלהן להצלחה. זה משהו שאני לוקחת איתי לכל שיעור.